החלטה בתיק ב"ש 4646/05

החלטה (משיב מס' 1)

1.         בפני בקשה להורות על הארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

            על פי האמור בכתב האישום שהוגש נגד המשיבים, בתאריך 26.6.05 קשרו המשיבים יחד עם אדם נוסף בשם נביל דבעי (להלן: נביל) להתפרץ לביתו של אדם אמיד המתגורר בבית חנינא בכוונה לבצע גניבה. המידע אודות אותו אדם נמסר למשיבים ולנביל ע"י אחר בשם נדאל. באותו מועד קיימו הארבעה הנ"ל "סיור מקדים" שבו הציג נדאל בפני החבורה את יעד הפריצה. לאחר מכן הצטיידו המשיבים ונביל ברעלות  ובכפפות והמשיב ביקש מנביל להביא עמו אקדח. בשעת לילה מאוחרת אסף המשיב ברכב השייך לבן דודו את המשיב 2 (להלן: ראמי) ואת נביל. השלושה הגיעו לבית המיועד לפריצה. נביל וראמי יצאו מן הרכב, המשיב החנה את הרכב והצטרף אף הוא אליהם. במשך כ-40 דקות ניסתה החבורה לפרוץ לבית המיועד, אך ללא הצלחה. לאחר מכן עזבו השלושה את המקום ונעצרו ע"י המשטרה. על פי האמור בכתב האישום נשא עמו נביל בכל מהלך הארועים שתוארו לעיל אקדח, אשר אנשי החבורה התכוונו להשתמש בו אם יתקלו בהתנגדות מצד דיירי הבית.

            על יסוד האמור לעיל מואשמים המשיבים בעבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; נסיון להתפרצות למקום מגורים בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 408  (ביחס לסעיף 406(ב)) בצרוף סעיף 25 לחוק העונשין; ונשיאת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין. ראמי מואשם גם בעבירה על חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 ובעבירה של החזקת סכין שלא כדין. גם המשיב מואשם בעבירה על חוק הכניסה לישראל, בכך שהסיע את ראמי, תושב שטחים שאינו מורשה להיכנס לישראל.

2.         עיקר המחלוקת בין בעלי הדין התייחסה לקיומן של ראיות לכאורה. קיבלתי לעיוני את תיק החקירה, ולאחר עיון בו הגעתי לכלל מסקנה, כי יש בידי המאשימה ראיות לכאורה העונות על המבחן שנקבע בבש"פ 8087/95, זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, היינו, "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת המשיב מעל לכל ספק סביר" (בעמ' 147).

            במה דברים אמורים.

3.         נביל, שותפם של המשיבים, שיתף פעולה עם המשטרה, ולאחר שמסר מספר הודעות בהן הכחיש את המיוחס לו, ביקש לומר את כל האמת ואף נחתם עמו הסכם עד מדינה. נביל מסר הודעה מפורטת ביותר, בה תיאר כיצד קיבל מנדאל מידע אודות קרבן העבירה - אדם נוצרי עשיר ש"מגיע לו" שישדדו אותו. נביל פנה מיד למשיב ועניין אותו בשוד המוצע. המשיב שיתף בתכנית את ראמי. השלושה ערכו סיור מקדים עם נדאל, כשהם נוסעים במכוניתו של המשיב מסוג טרנזיט (המדובר למעשה במכונית השייכת לבן דודו של המשיב).  נדאל הצביע על הבית, והארבעה חזרו לביתם. הכל - זולת נדאל - קבעו להיפגש בשעת לילה מאוחרת, לאחר חצות, לשם ביצוע השוד ואף הצטיידו ברעלות ובכפפות. נביל מוסיף, כי המשיב התקשר אליו "ואמר לי האקדח עליך, ואמרתי כן עלי, ואמר לי בסדר" (עמ' 2, שורה 29). בהמשך הודעתו אומר נביל: "אני הבאתי את האקדח שתפסו עלי אחר כך, את הכפפות ואת שתי הקנאועות [רעלות]. ווליד [המשיב] הביא איתו קנאעה אחת וזהו. וראמי לא היה עליו כלום רק הסכין. שניהם, וליד וראמי, ידעו שיש עלי אקדח אבל לא הראיתי להם אותו" (עמ' 2 שורות 34-36).

השלושה הגיעו לבית חנינא ברכבו הנ"ל של המשיב ונכנסו לחצר הבית המיועד לביצוע השוד. וכך מספר נביל: "אני וראמי חיכינו על-ידי הבית בדיוק, בצד של הבית. כשוליד התקשר אלי ואמר לי שהוא בחצר לא ראיתי אותו. ואז אני וראמי נכנסנו לחצר האחורית של הבית ואז ראינו את וליד והתחלנו לתכנן איך להיכנס בפנים. הסתכלנו על החלונות לראות אם יש מישהו בבית ... וליד היה משגיח, מסתכל מסביב, שומר מהמשטרה מהשכנים" (עמ' 2 שורות 39-43). לפתע נדלק אור באחד החלונות של הבית, והשלושה ברחו מן המקום. המשיב נעצר ליד הרכב שבו הגיעו למקום, ואילו ראמי ונביל נעצרו בסמוך לאחר מכן, כשברשותו של נביל הנשק, הרעלות והכפפות וראמי מחזיק בסכין.

בהמשך החקירה הוסיף נביל, בתשובה לשאלות החוקרים, כי השלושה הצטיידו באקדח כדי שאם "שכנים או מישהו בבית ישתוללו עלינו אז נשתמש באקדח רק לאיים, להפחיד, להרתיע" (עמ' 3 שורות 60-61). עוד הוסיף, כי השלושה תכננו "להשתלט" על אנשי הבית, שכן הם שלושה שודדים ויכולים להשתלט בקלות, ואם ייתקלו בהתנגדות, יוכלו להשתמש באקדח. מי שהיה אמור להשתמש באקדח בשעת הצורך, על-פי התכנון, היו המשיב או נביל.

הנה-כי-כן, הודעתו של נביל קושרת את המשיב באופן מפורט לכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, לרבות נשיאת הנשק, קשירת הקשר לביצוע פשע וניסיון ההתפרצות.

4.         האמור בהודעתו של נביל מתחזק בראיות נוספות ממקורות שונים (ראה בש"פ 11789/04 שי בוחבוט נ' מדינת ישראל, החלטת כב' השופטת חיות מיום 6.1.05.

            א. קורבן העבירה המיועד, (עד תביעה מס' 26) מוסר בהודעתו, כי חשד בנוכחותם של גנבים בחצר ביתו והדליק את האור בבית. הוא הבחין בדמותו של המשיב ( "גבר זקן בעל זקן ארוך ולבן וחובש כיפה (תקיה) בצבע כהה ...") הולכת לעבר רכב הטרנזיט, בו הגיעו המשיבים ונביל למקום. כפי שצויין לעיל מעצרו של המשיב בוצע ליד הרכב , והוא מתואר בהודעתו של העד כ"הסתערות".

            ב. על-פי מידע מודיעיני שהיה בידיה, נערכה המשטרה ועקבה אחרי המשיב. באופן זה נראה המשיב כאשר יצא מביתו ברכב הטרנזיט, אסף את ראמי ואת נביל, הוריד אותם לפני המחסום, עבר את המחסום לבדו, אסף אותם לאחר מכן, והשלושה נסעו ביחד לבית חנינא. שם נראו ראמי ונביל יוצאים מן הרכב ולאחר מספר דקות גם המשיב, אשר התקרב לאותו כיוון (ראה הודעותיהם של השוטרים 159 ו-147). כאשר המשיב  חזר לרכב לאחר כ-40 דקות, הוא נעצר. ראמי ונביל נעצרו יחד לאחר מכן. האמור לעיל תואם במדויק את דבריו של נביל בהודעתו, כי המשיב הוריד אותו ואת ראמי ליד היעד המתוכנן ונסע מן המקום. לאחר 5 דקות התקשר לנביל ואמר לו שהוא בחצר הבית ושייכנס. השלושה חברו יחד, וכאשר ברחו מן המקום, שבו והתפצלו. המשיב נעצר ליד הרכב ואילו ראמי ונביל, שהתרחקו מן המקום ברגל, נעצרו לאחר מכן.

ג. השיחה האחרונה שבוצעה ממכשיר הטלפון הנייד של המשיב היתה לנביל (מסמך כ"ט בתיק החקירה).

ד. ברכבו של המשיב נמצאה טביעת אצבע של ראמי בשמשת החלון בדלת הקדמית מצד ימין  (מסמך כ"ח בתיק החקירה).